מה דין אמירה לנכרי בשבות דשבות?
דיון בהיתר אמירה לנכרי באיסור דרבנן.
יש פוסקים שהתירו מה דין אמירה לנכרי בשבות דשבות על פי הכלל ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה" אינה אסורה אלא מדרבנן לשיטת רבי שמעון, ובמקום צורך גדול או כבוד הבריות יש להקל. הרב עובדיה יוסף ביביע אומר פסק שבמקום שיש צירוף של כמה סניפים להקל, כגון שינוי ומלאכה שאינה צריכה לגופה, ניתן לסמוך על המתירים. כמו כן, יש הסוברים שבמקרה זה מדובר באיסור דרבנן בלבד שכן אין כאן אמירה לנכרי כדרכה, ובדרבנן הלכה כמיקל.
יש לחלק בין לכתחילה לבדיעבד: לכתחילה ראוי להימנע ולהכין מראש, אך בדיעבד כשלא הכין, ניתן להקל בצירוף דעת המתירים. כן כתב החזון איש שאף שמעיקר הדין יש מקום להקל, ירא שמים יחמיר לעצמו אך לא יורה כן לאחרים הנמצאים בצורך.
השולחן ערוך (אורח חיים סימן שז) אסר מה דין אמירה לנכרי בשבות דשבות בפירוש, והרמ"א לא חלק על כך. הטעם הוא שיש כאן חשש של אמירה לנכרי מדאורייתא, שכן מלאכת מחשבת אסרה תורה. המשנה ברורה (משנה ברורה סימן שז) הכריע שאף שיש דעות מקילות, למעשה אין להקל בזה כלל, ומי שמיקל - "נקרא מחלל שבת". הגרי"ש אלישיב זצ"ל פסק שאף בשעת הדחק אין להתיר אלא אם יש פיקוח נפש.
מה היה בזמן התנ"ך
איסור אמירה לנכרי בשבת נלמד מל"ט מלאכות שהיו במשכן, שנאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" (ישעיהו נח:יג). גזירת חכמים על אמירה לנכרי, ומכאן למדו חז"ל שמלאכה זו אסורה בשבת. הפסוק "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ:י) כולל את כל ל"ט אבות המלאכות ותולדותיהן. השאלה ההלכתית במה דין אמירה לנכרי בשבות דשבות היא האם הפעולה הנדונה נחשבת "מלאכת מחשבת" כפי שנדרש "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (חגיגה י:). חז"ל הוסיפו גזירות ואיסורי דרבנן כ"סייג לתורה" על מנת להרחיק את האדם מחשש חילול שבת דאורייתא.